<h1>סמ"ג עשין סימן ר"י</h1>
<h2>דף י:</h2>
עוד שם במעילה פרק אחרון (כ' א') מי ששגג ולקח הקדש או מעות הקדש ונתנן לשליח להוציאן בתורת חולין אם עשה השליח את שליחותו המשלח הוא שמעל ואם לא עשה שליחותו אלא עשה השליח מדעת עצמו השליח הוא שמעל, כיצד בעל הבית שאמר לשלוחו תן מאותו בשר לאורחים הלך ונתן להם כבד או שאמר תן להם כבד ונתן להם בשר השליח מעל ואם עשה כדבריו בעל הבית מעל (ע"פ רמב"ם מעילה פ"ז ה"א וע"ש). השולח פרוטה ביד שלוחו לקנות לו בה חפץ ונזכר בעל הבית שהיא הקדש קודם שהגיע ליד החנווני השליח מעל שהוא שוגג ובעל הבית כבר נזכר ואין המזיד חייב בקרבן מעילה כמו שביארנו (לשון הרמב"ם שם ה"ה). ועל מעילת השליח אמרינן בפ"ק דחגיגה שהלכות מעילה כהררים התלויין בשערה שהרי אנוס הוא. נזכר אף השליח וי(ו)דע שהיא של הקדש קודם שהגיע לחנווני שניהן פטורין מקרבן מעילה והחנווני חייב לכשיוציא אותה פרוטה שנתערבה במעותיו שהרי הוא שוגג, הודיעו לחנווני שפרוטה שנתנו לו הקדש שניהם פטורין ונתפס המקח להקדש, וכיצד יעשה כדי להציל החנווני מן החטא עד שיהא מותר להשתמש בכל המעות נוטל פרוטה של חולין או כלי כל שהוא ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זה ותעשה אותה פרוטה או הכלי הקדש ויהא מותר החנווני להשתמש בכל מעותיו (רמב"ם שם וה"ו). שנינו במסכת מעילה בפרק אחרון (כ"א ב'), המפקיד מעות של הקדש אצל בעל הבית ונשתמש בהן והוציאם, בעל הבית מעל שהרי אין לו רשות מן הדין להשתמש בהן, הפקידן אצל שלחני או חנווני לר' יהודה ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן שניהם פטורין כי גם בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו השתמש בהן (ע"פ רמב"ם שם הל' ט'—י' ועי' כס"מ).
